בגרמניה, או יותר נכון דרום גרמניה, יש אזור שנקרא וויינשטראסה (בגרמנית – Weinstraße), דהיינו דרך היין.
מדובר על חבל ארץ שנמצא לא רחוק מהיער השחור והערים שבאזור הן נויישטאדט ומנהיים.
בחבל הארץ הזה מגדלים בעיקר ענבים, ויקבים יש כמעט בכל יישוב שמכבד את עצמו.ביקב שבו היינו היום הם מגישים מתחילת ספטמבר עד סוף אוקטובר את התירוש, דהיינו מיץ הענבים הסחוט טרי כאשר בתחילת העונה זה בעיקר מיץ ענבים סחוט טרי והיום זה היה מיץ ענבים שכבר החל את תהליך התסיסה וכבר מכיל אחוז ניכר של אלכוהול.
מסתבר שכעניין תרבותי ישנם המון תושבי הכפר שעיקרם זה אנשים מבוגרים המגיעים ליקבים עם אוכל מהבית וחוגגים ביקב עד הערב.
פה מדובר בנקודה חשובה, במיוחד לתיירים שאינם מורגלים במשקה הזה.
כי התירוש הזה שנראה כנוזל עכור וירקרק או אדמדם בהתאם לזן של הענבים, זה תירוש שכבר החל לתסוס והוא מכיל כבר אחוזי אלכוהול מסוימים וכנראה משמעותיים, והנוזל הזה כל כך טעים ומתקתק ופראשי (בכל זאת מדובר במיץ ענבים גולמי ולא מסונן)..
וכל הטוב הזה מכניס כמויות של אלכוהול לגוף בלי שנרגיש בכך…
ותחושת השכרות מתגלה בבת אחת, אין התראה מוקדמת, מתחושה של איזה מיץ ענבים טרי וטעים, לתחושה של
וואוו.. כמה אלכוהול היה בזה..
אפקט נוסף יש למשקה הזה שלא ממש קשור לאלכוהול, שהמקומיים מכירים וכבר עמידים בפניו..
האפקט הוא בלגאן בקיבה, אבל בלגאן אמיתי, ולא נראה לי שצריך ממש להסביר.. 🙂
כמובן שבכל יקב שכזה יש גם דוכן אוכל קטן שמוכר מאכלים מקומיים..
אז הנקניקיות – אחלה..
סוג של מאפה שדומה לפיצה עם גבינה ובצל ונקניק (שרק גורע מהטעם) – גם אחלה..
פרוסת לחם או לחמניית קימל עם פרוסות נקניק מקיבת בקר נמוך,
וזה.. אממ…
אומר זאת בנימוס – זה טעם נרכש לחלוטין..!!
זר לא יבין זאת.
