מאיר אריאל.
כפי שכבר ידוע לחברי הקרובים, אני חובב גדול של שירתו של מאיר אריאל.
מידי פעם אני מאזין למי משיריו ולעיתים יותר נדירות אני גם קורא את המילים, יש משהו בקריאה עצמה של הטקסט גם אם אני מכיר את השיר בע"פ שגורם לי להתפעל פעם אחר פעם מיכולת הכתיבה של האיש שבחייו לא זכה להכרה כפי שזכה לאחר מותו.
דוגמא קטנה לטקסט שכזה יש בשיר מדרש יונתי, גם אם אני חולק על התוכן של השיר עדיין ההתנסחות מרשימה (אותי) מאד:
יונתי שוב בחגווי הסלע
מרטט הנץ מעל –
ובסתר מדרגה לבלע
נפער פי הנפתל
זה – ארצות הים מאחורינו
אנחנו תשוקתם.
זה – הארצות שמסביבנו
אנחנו זימרתם.
זו – אותה השיירה בדרך
הפונה לים.
דולק בעקבותיה מלך
מרוח בדם,
מידבר, חייתו – גם,
עלינו הם כולם.
איך ירושלים מתיפייפת
ורוקדת ברבים –
משתתפת בטח משתפשפת
עוטיה על עדרים.
שאלו בפילפולי שריה
לא שיעור ולא קומה
רק גפרור חסר בין חצריה
וכל חצר הומה.