מסע ים אל ים – יום א' – חוף אכזיב למצפה אבירים.

היום הראשון למסע..

אבל אקדים ואומר..
כאשר המסלול הופך מירוק לשחור..
זה אומר הכל..
תתפרעו בדמיון ועדיין תמעיטו.
בואו נאמר כך..

כשהרומאים חיפשו ויה דלרוזה (דרך ייסורים), הם בדקו את המסלול הזה ואמרו עד כאן..
יש גבול לעינוי שאנו מוכנים לענות את האסירים שלנו..
זירת גלדיאטורים? סבבה..
לשלוח אריה כדי לטרוף בזירה את האסירים? אחלה..
אבל הויה דלורוזה הזו? עד כאן..!!
יש גבול לאכזריות שלנו..

אז עכשיו נחזור לתחילת המסלול..

וכמו שלימדו אותנו בצבא..
העולם מתחלק לשלושה חלקים, וכך גם המסלול הזה.

החלק הראשון:
מאכזיב יש כשבעה קילומטרים מיותרים לחלוטין בדרכי עפר בין מטעי בננות וכביש מסוכן לכיוון עבדון.
אפשר לוותר עליו ולהגיע להמשך.

החלק השני:
עובר ברובו בתוך נחל יפיפה והמסלול הזה זו סיבה ראויה לטיול.

החלק השלישי:
כאן בא לידי ביטוי הפתיח..
סבל אמיתי..
כשלושה קילומטרים של עליה קשוחה ונוראה..
אומרים שלכל עליה יש גם ירידה?
אז זהו שזה לא במקטע הזה.
כי במקטע הזה, כל פסגה של עליה, היא רק ההתחלה לעליה הבאה..
באמת זה לבעלי כושר גבוה מאד.

בסוף היום חיכה לנו האיש היקר והאהוב דרור וגנר עם המנגל דולק ופינק אותנו בצורה בלתי רגילה..
לא ביחס לתנאים..
ולא ביחס למצב..
פשוט פינוק בשרים מענג ומזין.
אז תודה חבר אהוב על העזרה בתחילת היום ובסוף היום.

אבל ליום הזה היה גם אספקט נוסף..
אספקט שלא בא לידי ביטוי בתמונות או בסיפורי הדרך שאנשים טובים העלו לרשת.
ובמה דברים אמורים..?

היותר בוגרים שבנינו זוכרים את הקטע הזה שהחברים של הבן/בת הבכורים פוגשים בך, ואז הם קוראים לך..
"אבא של.."
מה שמסמן את היותך אדם בוגר בגיל, שכן אתה כבר לא דמות העומדת בפני עצמה..
אתה אבא של..
את אמא של..
וזה תואר שנלווה לגיל.

אז היום חוויתי את זה באופן שונה.
בגלל שיצאנו במה שקרוי שבוע עבודה רגיל..
פגשנו במסלול המון חברה צעירים וצעירות בני כעשרים שעשו את המסלול..
ובכל פעם ששוחחנו איתם, הם אמרו לנו משפט שחזר על עצמו באופן כזה או אחר..
הם אמרו לנו..
פששש.. עושים את ים אל ים? כל הכבוד לכם..
כאשר המשמעות היא..
בואנה.. קשישים שכמוכם עושים את המסלול המאתגר הזה?

ובן רגע היינו המבוגרים הללו שעושים מעשה משוגע ומאתגר..
הוגדרנו כמבוגרים על ידי חבורות הצעירים הללו..

אז נכון שהם צודקים..
אנחנו אכן בגיל של ההורים שלהם..
הם בני עשרים ואנחנו בני חמישים..

ולמרות שתכלס הם צודקים..
כי כנראה שזו הפעם האחרונה שאני לפחות עושה אתגר פיזי קיצוני שכזה.
עדיין היה טיפה מוזר לראות את השיקוף שלהם לגבינו..
לגבי מי שאנחנו..
חומר למחשבה.