יצאתי לטיול של יומיים בשביל ישראל..
מצומת שפייה לכיוון חדרה..
אז מהשעתיים הראשונות יש לי קצה של תובנות.
א. מעולם לא ראיתי כל כך הרבה נחשים..
ב. כנראה שיש מחסור בצימרים באזור כי ראיתי כמה וכמה רכבים שחלקם קצת מקפצים בכל מיני פינות מוצלות לצד השביל..
ג. לעלות את פאקינג הר חורשן ברגל זו ויה דלורוזה שלא נגמרת..
ד. לצאת עם נעלי טיולים טובות ואם המשקל הכולל שלכם דומה לשלי? (135קילו), אתם חייבים נעליים מקצועיות המיועדות למשקלים שכאלו, רדבק זו לא נעל לטיולים..!!
ה. לא לצאת למסע עם תיק של 30 קילו על הגב..!!
ו. לא לצאת למסע עם תיק של 30 קילו על הגב..!!
ז. כבר אמרתי שלא לצאת למסע עם תיק של 30 קילו על הגב??
והמסקנה הכי חשובה בכל המסע הזה של מעבר לתכנון מקדים, כושר גופני סביר והצטיידות קלת משקל?
תזכרו שהכושר שהיה לכם בסדיר כבר לא תקף בגיל 49..!! 
אז במשך המון זמן דיברתי ככה ביני לבין עצמי על הרעיון של לטייל בשביל ישראל.
ובשלה העת לעשות זאת..
החלטתי לעשות מסלול שלכאורה אמור להיות קליל (לא, הוא לא קליל..!!)
הגעתי למאיר שפיה שליד זכרון ומשם התחלתי את המסע.
הרעיון של לצפות בנוף האורבני למדי, אבל מאחרי הקלעים שלו, הוא רעיון מעניין וגם המראות מעניינים..
החצר האחורית של הישובים שלרוב נסתרת מן העין מזמנת לך חוויה שונה.
מפתיע לגלות שממש קרוב ליד הבית יש עולם אחר ומרתק.
כאמור, משפייה עליתי לרכס החורשן שגובל בזכרון יעקב, עליה קשה שמאופיינת בלא מעט רגעים שבהם אתה אומר לעצמך, "הנה עוד עשרה מטרים וסיימתי עם העליה" ואז אתה מגיע לקצה ומגלה שיש משפט נוסף לגבי עליות..
יש את "בסוף כל עליה יש גם ירידה", ופה גיליתי את הגרסא שאומרת ש: "מאחרי כל עליה, יש עוד עליה, ואפילו יותר קשה..!!"
המסלול סובב את זכרון ממזרח ומדרום, עולה לרמת הנדיב מכיוון בי"ס אורט, ויורד מחוטם הכרמל ( כאן רצוי להזכיר את החשיבות העצומה של טיול בנעליים גבוהות וחזקות, כי בחלק העליון של החוטם ישנם סלעי גרניט חדים שצריך לדלג עליהם, ומפחיד לחשוב מה יקרה לרגל שלנו אם ניפול שם)
משם המשכתי מישורית לכיוון ג'סר אל זרקא. בגי'סר קניתי סוג של ארוחת ערב שכללה, חומוס, פלאפל, סיגרים, פיתות, ומיץ ענבים..
שם היה לי את המשבר הפיזי הראשון.
הייתי כבר קרוע מעייפות, הרגליים כאבו בטירוף, הרגשתי שאם אני יושב לנוח, אני לא אוכל לגייס את הכוחות כדי לקום בחזרה ולהמשיך.
אבל למרות הכל, המשכתי בכל זאת, לא ויתרתי.
פרסתי את האוהל בפאתי החוף של ג'סר אל זרקא, נצמדתי לקפל קרקע מחשש של להידרס ע"י רוכבי שטח שמסתובבים באזור.
רד הלילה ובא היום, ואני באוהל עדיין, חושב על מה שעברתי ביום הראשון של המסע, שהפך למסע אתגרי שלי עם עצמי.
משום מה רציתי לכתוב אפילוג, אבל היי..
מחכה לי עוד יום שאמנם אמור להיות יותר קל, אבל אני קם אליו לא במיטבי..
והאפילוג ארוך והמילים רצות להן בראש, ומילה רודפת מילה וכמעט הן מסתדרות למשפט והכל שוב מתערבב לו מחדש לבליל של מילים ללא משמעות.
אולי אכתוב בהזדמנות אחרת, כשתשרה המוזה, כי אני כותב רק כשיש מילים שמבקשות לצאת, אני לא יודע לכתוב יזום כמו כתב או פזמונאי, רק המילים כותבות את עצמן.
הגיע הזמן לקום ולקפל ציוד להעמיס על הגב ולצאת לדרך..
כמעט בא לי לומר בתחושה סזיפית, אבל לסזיפוס המפורסם לא היתה תכלית.
למסע שלי יש ויש.
והמסע הזה הוא רק מסע ראשון מבין מסעות נוספים שעוד יבואו..
מסעות שאליהם אגיע ערוך בצורה נכונה יותר..
מסעות שבהם אמשיך לפגוש את עצמי שוב.
כי המפגש הזה היה מבורך ביותר. 
