שיר לשבת.
יש מי מחברי שיודעים על נוהג השישי שלי להתפלפל עם ידידי שחר אריאל בעניינים כאלו ואחרים..
נהנים לנעוץ שיניים בסוגיות העולות מידי פעם בנינו.
ומתחביבינו זה להסכים על אי ההסכמה בחיבוק חברי.
כל ההקדמה הזו היא בעיקר תזכורת עבורי לתפוס אותו מחר לבירור משפט, או יותר נכון חמש מילים בשיר הזה.
שכן זהו שיר פשיטא חביב וקליל על אהובה ושדות, אבל אני חש שיש בו גם דרש ואולי סוד.
המילים המדוברות שצדו את תשומת ליבי, הן:
"בשדה ירוק, על גבעה תלולה
פי תהום שחורה רובצת חלולה"
המעבר ממילים של חיבה ורומן רומנטי, למשפט הכל כך אפלולי הזה..
הנגיעה הזו באופל בתוך כל המתיקות של שאר המילים..
כאן יש סוד, כאן יש דרש.
ופה יש נושא שמעניין אותי לברר עם שחר, שהוא בר סמכא גדול בשירים של מאיר אריאל עליו השלום.
נ.ב. הבאתי דווקא את הביצוע של גידי גוב, כי הוא נותן כבוד לטקסט, הן בהטעמה והן בדיוק.
הוא לא שר כבדרך אגב.
הוא שר עם מחשבה על הטקסט.
ולי, יש חיבה לאנשים שכאלו.
במיוחד בשיר שרוב רובו קליל למדי.
ושיהיה לכולנו סופש ראוי..